פסק-דין בתיק ע"פ 5848-09-11

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ, ת"פ מס' 47209-05-10, מיום 13.7.11), לפיו הורשעה המערערת בביצוע עבירה של גניבה בידי מציאה לפי סעיפים 383 ו- 384 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977,  ונגזרו עליה 4 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וכן חוייבה המערערת בפיצוי המתלוננת בסכום של 4,000 ש"ח.

            לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא כשדחה את בקשת המערערת, להימנע מהרשעתה.  

2.         בכתב האישום שהוגש נגד המערערת לבית משפט קמא מפורט כי ביום 8.12.09 הונח טלפון נייד על הדלפק בבית הקפה "ארומה" בנהריה, על ידי אחת הלקוחות, ונשכח במקום. המערערת ששירתה באותה עת כמתנדבת אק"מ במשטרת ישראל נכנסה במהלך משמרת עם שוטר אחר לבית הקפה, עמדה ליד הקופות וביצעה הזמנה. במעמד זה נטלה המערערת את הטלפון ללא רשות בעליו, הכניסה אותו לכיסה ונשאה אותו עמה מן המקום.

3.         בתום שמיעת הראיות בבית משפט השלום, הודתה המערערת בעובדות כתב האישום. בית המשפט קבע כי היא ביצעה את המעשים המיוחסים לה והורה על הפנייתה לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מבחן. מבלי להיכנס לפרטי התסקיר נציין כי זה בכללותו היה חיובי וקצינת המבחן התרשמה כי מדובר בבחורה אחראית, בעלת כוחות ויכולות קוגניטיביות גבוהות השואפת להתקדם בחיים באופן חיובי. עוד התרשמה קצינת המבחן כי האירוע נשוא כתב האישום הנו אירוע חריג במסכת חייה של המערערת ואינו אופייני לתפקודה התקין. בשים לב לכך שמדובר בבחורה צעירה כבת 24 בעת ביצוע העבירה, ללא הרשעות קודמות ולאור תפקודה התקין ונסיבותיה, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתה על מנת שלא לפגוע באפשרויות תעסוקה עתידיות.

4.         בית משפט קמא החליט ביום 13.7.2011 להרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה לאחר שמצא כי לא מתקיימים לגביה כל אותם חריגים שנקבעו בפסיקה המצדיקים הימנעות מהרשעה. בית המשפט הדגיש כי המערערת ביצעה את המעשים בהיותה במדים, בעת ששימשה כשוטרת סיור והפנה לכך שהודאתה באה לאחר שמיעת הראיות ולקראת סיום ההליך. בהקשר זה נאמר כי שונה מצבו של מי שנתפס בקלקלתו אך מכה על חטא באופן מיידי, לעומת מי שמנסה להוליך שולל את חוקריו ואת בית המשפט ורק כאשר הוא מבין שדרכו לא תצלח, מבקש התחשבות. לפיכך ראה בית המשפט להרשיעה במיוחס לה וגזר עליה מאסר מותנה למשך 4 חודשים לתקופה של שנתיים ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 4,000 ש"ח.

5.         הערעור שבפנינו מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד כאשר עיקר טענתה של המערערת הנה כי שגה בית המשפט כאשר החליט להרשיעה, על אף נסיבותיה האישיות והתסקיר החיובי שנתקבל בעניינה, וחרף ההשלכות הקשות להרשעה מעין זו והפגיעה הקשה שהיא תסב לעתידה. בנוסף, טענה המערערת כי העובדה שבחרה לנהל את משפטה, ונמנעה מהודאה בהזדמנות הראשונה, הנה זכות העומדת לכל נאשם הבטוח בחפותו, ולכן לא היה מקום לזקוף אותה לחובתה. טענה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שבסופו של הליך שמיעת הראיות תוקן סעיף האישום באופן שלא יוחסה למערערת עבירת גניבה, כפי שצוין בכתב האישום המקורי, אלא גניבה בידי מציאה.

בפתח טיעוניו בפנינו, ציין ב"כ המערערת כי שולחתו נקלעה למצב נפשי קשה בעקבות הרשעתה, מצב שהוביל אותה לניסיון אובדני. בהמשך חזר הסנגור המלומד על עיקר הטענות שהעלה בהודעת הערעור, תוך שהפנה לפסיקה התומכת בעמדתו, לפיה היה על בית משפט קמא להימנע מהרשעה.

6.         המשיבה בקשה לדחות את הערעור מאחר ובית המשפט בחן את כלל השיקולים הצריכים לעניין ומסקנתו ראויה ומאוזנת, כך שאינה מצדיקה ומצריכה כל התערבות. ב"כ המשיבה הפנתה לכך שהמערערת הודתה בעובדות כתב האישום מתוך שיקול קר לאחר שבית משפט קמא הביע דעתו במהלך הסיכומים כי רצוי שתפעל למזעור נזקיה. לא מדובר בחרטה אמיתית וכנה תוך נטילת אחריות. לעניין הנזק שייגרם למערערת כתוצאה מהרשעתה, נטען כי לא מדובר בנזק חריג שכן אף לדבריה היא עובדת כיום. מכאן, שאין לסטות מהכלל המחייב הרשעה. בשולי דבריה ציינה ב"כ המשיבה כי המערערת לא השיבה את הטלפון עד היום ואף לא שילמה למתלוננת את הפיצוי שנקבע על ידי בית המשפט.

7.         נקודת המוצא של הדיון בענייננו מעוגנת בכלל לפיו בגיר הנמצא אשם יורשע בעבירות המיוחסות לו. הסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה שמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו: ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל). יחד עם זאת הפסיקה מונה מספר תנאים, אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל ולהימנע מהרשעה ובראשם שני תנאים אלה - כאשר יש בהרשעה  כדי לפגוע פגיעה חמורה בנאשם ובשיקומו וכאשר סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות העניין על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)).

בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685 (2000) נקבע כי :

"משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים".

8.         ברי כי כל הרשעה פוגעת במורשע, ולו מעצם התיעוד המופיע ברישומו הפלילי. כל רישום מעין זה עלול לפגוע באופן תיאורטי בסיכוייו למצוא תעסוקה בעתיד. בכך אין כל דבר המייחד דווקא את המערערת. יוער כי במסגרת הדיון בפנינו התחוור כי המערערת השתלבה ביני לביני במעגל העבודה והיא מועסקת כיום בחברה גדולה. לא עלה בידה להצביע על פגיעה עתידית שתיגרם לה באם תעמוד הרשעתה על כנה.

9.         לא נעלם מעינינו התסקיר החיובי שהוגש בעניינה של המערערת. יחד עם זאת, וכפי שציין בית משפט קמא, בית המשפט אינו כבול להמלצות שירות המבחן וההכרעה הסופית נתונה בידיו, כאשר אותן המלצות באות בגדר שיקוליו. נקבע כי "עם כל ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, מדובר בהמלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו. . . לא למותר לציין גם כי השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופים הם" (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל, מיום 29.6.05).

10.        במקרה דידן לא זו בלבד שלא מתקיימות אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן שיצדיקו הימנעות מהרשעה, אלא מתקיימים טעמים שיש בהם כדי להטות את הכף לעבר הרשעתה של המערערת. ראשית העבירה נעשתה כאשר המערערת במדים ובמהלך מילוי תפקידה כשוטרת סיור. ההתייחסות המחמירה אינה מתחייבת רק מעצם מעמדה כשוטרת אלא מהעובדה שהמעשים נעשו על ידה במהלך מילוי תפקידה ובהיותה במשמרת. מעמד ותפקיד זה זוכים להכרה והתייחסות מיוחדים בדין. כך לדוגמא העונשים הקבועים בצדן של העבירות של תקיפת שוטר ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, כאשר התקיפה קשורה למילוי תפקידו כשוטר, חמורים מאלו הקבועים לגבי תקיפה סתם ותקיפה בנסיבות מחמירות (השוו סעיפים 273 ו- 274 לעומת הסעיפים 379 ו- 380 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977).  לצד מעמד זה קמה גם החובה המוגברת לנהוג ביושר ובהגינות ולהקפיד הקפדה יתרה על מילוי הוראות החוק. המערערת כשלה כאשר ביצעה את העבירה. הדברים מקבלים משנה חומרה מעצם העובדה שהעבירה נעברה במהלך מילוי תפקידה. בכך לא זו בלבד שהפרה את חובתה האזרחית שלא לעבור על החוק אלא הפרה חובתה המוגברת המוטלת עליה מעצם מעמדה כשוטרת בתפקיד לקיים אחר הוראות הדין.

            יפים לעניין זה דברי כב' השופט (בדימ') מלץ בע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל, מיום 31.12.86, בקבעו:

"בעיני, העבירה שביצעו המערערים חמורה ביותר, דווקא משום היותם שוטרים. שוטרי ישראל מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי-המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דווקא משום שמלאכתם מחייבת עיתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. . . . . . . מעשי אלימות ברוטלית כמו אלה של המערערים פוגעים קשות הן במערכת היחסים העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי"